הבוקר קמתי, הגשם טיהר את הכל… האויר היה לח ונקי, הנשימה היתה רעננה. זה לא ששכחתי פתאום מהמצוקה של אתמול, מול עיני, תפוסות במגנט על המקרר, ריצדו התזכורות של הלחץ היומי הקרב ובא, אבל בכל זאת היה באויר משהו נעים. התפילה אחר כך התנגנה הרבה יותר טוב הרבה יותר נעים, אך לפתע התחיל לנקר לי משהו.
בעצם, חשבתי לעצמי, למה? למה בעצם היום אני מרגיש יותר את ההודאה להשם יותר מאתמול? למה גם אני מזמר את פסוקי דזמרה יותר בכיף, מחובר יותר למילים, לטקסט? למה אני לא מצפה כבר להגיע לקטע של התחנונים והבקשות על המצוקות? למה טוב לי בשירי דוד המלך?
אחרי התפילה נשארתי בבית הכנסת. ישבתי דומם, בעצם, חשבתי, אני יכול להודות גם כשלא הסתדר שום דבר עדיין…
אבל, איך אני נותן תודה להשם? על מה? על מה שלא הסתדר? על מה שעדיין לוחץ ובוער? אבל בא לי להודות! בא להגיד לאבא "תודה! אני ממש ממש מודה לך!", אבל בעצם על מה אני מודה עכשיו? איך מבטאים סוג הודאה כזאת? איך מביעים סגנון של הודאה, על כך שאני מרגיש טוב גם בתוך כל הבלגן.
היה לידי ספר תהילים, דפדפתי בו, עלעלתי, מנסה למצוא תחושה דומה, משהו שיבטא את ההרגשה שלי, ונתקלתי פסוק שכל כך התאים לי, פסוק שפשוט ביטא את מה שהרגשתי! "ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי".
כן פשוט כך, היית משגב לי ומנוס ביום צר לי, פשוט נתת לי ליהנות ולהרגיש טוב גם ביום שבעצם "צר לי", שעדיין לא הסתדר כלום. גם אז נתת לי רגע של הפוגה, בוקר של חסד, פשוט יום יפה.
תודה, אבא.
רוצים לקבל תזכורת לפני ימים מיוחדים לתפילה? בחרו את הערוץ הנוח לכם והצטרפו: ⇐ קבוצת 'המפיצים של תפילה' בוואטסאפ ♦ ערוץ הוואטסאפ של תפילה » המפיצים של תפילה בטלגרם בואו לקרוא סיפורי צדיקים מרתקים לחצו כאן |
